Sanhedrine
Daf 8a
משנה: סַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה הָֽיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד וּקְטַנָּה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה. וּמְנַיִין לַגְּדוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד. שֶׁנֶּאֱמַר אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. שִׁבְעִים. וּמְנַיִין לַקְּטַנָּה שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה. שֶׁנֶּאֱמַר וְשָֽׁפְטוּ הָעֵדָה וְהִצִּילוּ הָעֵדָה עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְעֵדָה מַצֶּלֶת הֲרֵי כָאן עֶשְׂרִים. וּמְנַיִין לָעֵדָה שֶׁהִיא עֲשָׂרָה. שֶׁנֶּאֱמַר עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת יָֽצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. וּמְנַיִין לְהָבִיא עוֹד שְׁלשָׁה. מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעוֹת שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁאָמַר הֱיֵה עִמָּהֶם לְטוֹבָה. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת. לֹא כְהַטָּייָ‍ֽתְךָ לְטוֹבָה הַטָּייָ‍ֽתְךָ לְרָעָה. הַטָּייָ‍ֽתְךָ לְטוֹבָה עַל פִּי (עד) אֶחָד. הַטָּייָ‍ֽתְךָ לְרָעָה עַל פִּי שְׁנַיִם וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד הֲרֵי כָאן עֶשְׂרִים וּשְׁלשָׁה. וְכַמָּה יְהֵא בָעִיר וּתְהֵא רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין מֵאָה וְעֶשְׂרִים. רִבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר מָאתַיִם וּשְׁלשִׁים כְּדֵי שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת.
Traduction
Le grand Sanhedrin était composé de 71 membres, et le petit de 23. On sait le nombre du grand Sanhedrin de ce qu’il est dit (Nb 11, 16): rassemble-moi 70 hommes des anciens d’Israël, soit 71, avec Moïse. D’après R. Juda, il suffit de 70 pour le grand Sanhedrin. Le petit se compose de 23, selon les mots (Nb 35, 24-25): la communauté jugera, etc.; la communauté sauvera, etc.; or, il y a là trace d’une communauté (réunion de 10 personnes) qui juge et d’une autre qui sauve, soit ensemble 20. Quant au nombre de dix personnes représentant le minimum d’une communauté, on le sait de ce qu’il est dit (Ibid. 14, 27): jusqu’à quand tolérerai-je cette communauté perverse, composée des 12 explorateurs, hormis Josué et Kaleb (= 10). De plus, à ce nombre de 20, il faut ajouter 3, car d’après les mots (Ex 23, 2): il ne faut pas se régler selon la majorité si elle entraîne la condamnation, on conclut qu’il faut la suivre s’il s’agit d’absoudre; donc, à quoi bon ajouter: il faut pencher d’après la majorité? Pour établir la distinction suivante: le penchant à absoudre n’est pas le même que celui pour condamner, car le 1er a lieu sur un seul témoignage (49)Une voix de majorité suffit pour absoudre, mais pour condamner il faut 2 voix de majorité., et pour le second il faut au moins deux témoins; or, comme en ce dernier cas il n’y aurait pas de voix prépondérante, on a ajouté une 3e voix, soit au total 23. Pour qu’une ville ait le droit d’avoir un Sanhedrin, elle doit avoir 120 habitants; d’après R. Néhémie, elle doit en avoir 230, afin qu’il y ait au moins dix habitants pour un juge.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ומשה על גביהן. דאמר קרא ונשאו אתך ואת בהדייהו:
ר' יהודה אמר שבעים. דדריש אתך בדומין לך מיוחסין ומנוקים ממום ולא שיהא ישב עמהן בדין ואין הלכה כר' יהודה:
עדה שופטת. עשרה מחייבין ועדה מצלת עשרה מזכין. ושמעינן מינה עשרים שאם יחלקו יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין:
לא כהטייתך לטובה וכו'. וה''ק קרא לא תהיה אחרי רבים לרעות לחייב על פי אחד שיהיה יותר על המזכין אבל אחרי רבים להטות בשנים אפילו לרעות כשיהיו המחייבין יותר בשנים על המזכין הלכך על כרחך כ''ג בעינן דבציר מעשרה מזכין ליתא למימר דהא כתיב והצילו העדה ותו לא משכחת חובה בבציר משנים עשר:
ואין ב''ד שקול. שאין עושין ב''ד זוגות שאם יחלקו לחצאין הוו להו פלגא ופלגא ולא משכחת לה הטייתך לטובה ע''פ אחד הלכך מוסיפין עליהן עוד אחד והוו להו עשרים ושלשה:
מאה ועשרים. עשרים ושלשה סנהדרי קטנה וג' שורות של כ''ג יושבים לפניהם הרי צ''ב ועשרה בטלנים שהן בטלים מכל מלאכה ויושבים תמיד בבית המדרש הרי ק''ב ושני סופרים לכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין ושני חזנים הם שמשי ב''ד להזמין לדין ולהלקות החייב ושני בעלי דינין שאם לא כן את מי הם דנין ושני עדים ושני זוממין שיתייראו העדים להעיד שקר שלא יזומו ושני זוממי זוממין שיתייראו אלו מהן אם נבא להזים העדים יבאו אלו השנים ויזימו אותנו הרי קי''ד ושני גבאים ושלישי לחלק הצדקה שהצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה הרי קי''ז. ורופא אומן למול תינוקות ולהקיז דם. ולבלר לכתוב ספרים. ומלמד תינוקות. הרי ק''ך:
מאתים ושלשים כדי שרי עשרות. דהיינו כ''ג עשיריות שיהא כל דיין שר של עשרה דבציר משרי עשרה לא אשכחן שררה ואין הלכה כר' נחמיה:
אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ. אִתְפַּלְּגוּן רִבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ. חַד אָמַר. בּוֹנִין וְאַחַר בָּךְ מַקְדִּישִׁין. וְחָרָנָה אָמַר. מַקְדִּישִׁין וְאַחַר בָּךְ בּוֹנִין. מָאן דָּמַר. בּוֹנִין וְאַחַר בָּךְ מַקְדִּישִׁין. אֵין רוֹאִין אֶת הַמְּחִיצוֹת כְּאִלּוּ הֵן עוֹלוֹת. בִּיקְּשׁוּ לְהוֹסִיף עַל הֵיכָל בַּמֶּה מוֹסִיפִין. בִּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. וּמַקְדִּישִׁין בְּיוֹם טוֹב. אֶלָּא בְלֶחֶם הַפָּנִים. וּמַקְדִּישִׁין בַּשַּׁבָּת. אֶלָּא בַלַּיְלָיה. וּמַקְדִּישִׁין בַּלַּיְלָיה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּון. בְּמִנְחַת מַאֲפֶה. נִיחָה בַעֲלִייָתָן מִן הַגּוֹלָה שֶׁהִקְרִיבוּ וְאַחַר כָּךְ קִידְּשׁוּ. בְּהַכְנָסָתָן לָאָרֶץ בַּמֶּה קִידְּשׁוּ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּון. בִּשְׁתֵּי תוֹדוֹת 8a הָבָּאוֹת מִנּוֹב וְגִבְעוֹן.
Traduction
R. Abahou dit que R. Yohanan et Resh Lakish diffèrent d’avis sur le sujet suivant: d’après l’un, en cas d’agrandissement, on achève les constructions, puis on les consacre; d’après l’autre, on les consacre avant de les achever. Le premier prescrit de construire d’abord; sans quoi, les murs seraient égaux à des sacrifices dont on ne peut pas user. Lorsqu’on veut agrandir les parvis du Temple, on le fait (non par les gâteaux d’actions de grâce qui servent à l’augmentation) par les 2 pains (levés). Mais est-il permis de les consacrer le jour de fête (où ces pains sont offerts)? -Non, et l’on a recours au pain de proposition (prérogative des Cohanim). Mais est-il permis de consacrer un objet le Shabat, ou en l’ajourant, est-ce permis la nuit? En effet, dit R. Yossé b. Aboun, on a recours à une offrande cuite au four (Lv 2, 4), que l’on consacre au parvis. Au retour de la captivité, on s’explique bien que des offrandes d’actions de grâce aient eu lieu, puis les pains ont été consacrés; mais comment a-t-on opéré à la 1ère construction du Temple? -On a utilisé, dit R. Yossé b. R. Aboun, les gâteaux offert sur les autels provisoires, tels qu’à Nob et Guibéon.
Pnei Moshe non traduit
בונין. גומרין בנין המחיצות מה שרוצין להוסיף ואח''כ מקדישין אותן כדמפרש טעמא לקמיה:
אין רואין את המחיצות כאילו הן עולות. בתמיה וכי אין המחיצות לאחר שקידשו כאילו עולות הן לענין מעילה אי הוו קדשי וא''כ היאך אפשר לבנות בקודש שלא ימעלו בהן ולפיכך סבר בונין ואחר כך מקדישין:
בקשו להוסיף על ההיכל במה מוסיפין. כלומר על העזרות ומשום דשתי תודות דכתיבי בהוספה על העיר כתיב ואותן היו חמץ דכתיב שתי תודות גדולות והן החלות חמץ שבתודה שהן גדולות משל המצה והן נאכלות בעיר ושואל הש''ס אם בהוספה על העזרות מוסיפין ג''כ בחמץ ובמה שנאכל בעזרה ומה הן:
בשתי הלחם. שהן חמץ דכתיב חמץ תיאפנה:
ומקדישין ביום טוב. בתמיה ואחר הי''ט אי אפשר להשהותן דנפסלו בלינה:
אלא בלחם הפנים. השתא הדר ביה דלא מיתוקמא בחמץ בדבר שהוא נאכל בעזרה דוקא אלא בלחם הפנים לאחר שמסלקן מן השלחן ונאכל לכהנים:
ומקדישין בשבת. בתמיה וכן אין מקדישין בלילה:
אלא אמר רבי יוסי בר בון במנחת מאפה. שהוא נאכל בעזרה מקדשין אותה:
ניחא בעלייתן מן הגולה. דמשכחת להו תודות שהקריבו התודה וקדשו החלות אלא בכניסתן לארץ וכלומר בתחלת הבנין במה קדשו התודות:
הבאות מנוב וגבעון. נוב לאו דוקא אלא כלומר שבנוב וגבעון היו מקריבין ומשכחת לה שהקריבו התודה בגבעון בבמה והביאו לחמי התודה לקדש הבנין:
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר. שְׁנֵי בִּצִּים הָיוּ שָׁם. הַתַּחְתּוֹנָה וְהָעֶלְיוֹנָה אֵין קְדוּשָּׁתָהּ גְּמוּרָה. הַתַּחְתּוֹנָה נִתְקַדְּשָׁה בְכוּלָּן. וְהָעֶלְיוֹנָה בַּעֲלִייָתָן מִן הַגּוֹלָה לֹא בְמֶלֶךְ וְלֹא בְאוּרִים וְתוּמִּים. לְפִיכָךְ הַתַּחְתּוֹנָה עַם הָאָרֶץ אוֹכְלִין שָׁם קֳדָשִׁים קַלִּין וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי וַחֲבֵירִים אוֹכְלִין שָׁם קֳדָשִׁים קַלִּין אֲבָל לֹא מַעֲשֵׂר שֵׁינִי. וְהָעֶלְיוֹנָה עַם הָאָרֶץ אוֹכְלִין שָׁם קֳדָשִׁים קַלִּין אֲבָל לֹא מַעֲשֵׂר שֵׁינִי. וַחֲבֵירִים אוֹכְלִין שָׁם קֳדָשִׁים קַלִּין וּמַעֲשֵׂר שֵׁינִי. מִפְּנֵי מַה לֹא קִדְּשׁוּהָ. מִפְּנֵי שֶׁהָֽיְתָה תּוֹרְפַת יְרוּשָׁלִַם שָׁם וְהָֽיְתָה יְכוֹלָה לִיכָּבֵשׁ מִשָּׁם.
Traduction
Abba Saül dit: 2 places dites Bicin (marais? ) se trouvaient à Jérusalem, l’une supérieure, l’autre inférieure. La dernière fut annexée à Jérusalem pour les exilés qui revinrent de Babylone, non la 1re, réunie plus tard par un roi, sans le concours des Ourim et Toumim; aussi, dans l’inférieure, les gens du peuple mangeaient soit des saintetés secondaires, soit de la dîme, et les compagnons n’y mangeaient que les saintetés secondaires; mais dans la supérieure, le vulgaire seul mangeait des consécrations, et les compagnons n’y prenaient rien. On n’avait pas joint d’abord cette partie à la ville, parce que de ce côté était la faiblesse de Jérusalem, d’où la ville pouvait être facilement prise (47)Cf. Derenbourg, p. 218. Neubauer, ibid., p. 138..
Pnei Moshe non traduit
שתי ביצים היו שם. בהר הזיתים והוא בין אחים יפריא פירושו בצעין:
התחתונה והעליונה. והיא לא היתה קדושתה גמורה לפי שלא נתקדשה בכל אלו אלא התחתונה והעליונה לא נתקדשה ובמלך שבעלייתן מן הגולה היו ולא באורים ותומים שלא היו בבית שני:
וחבירים אין אוכלים שם קדשים קלין ומעשר שני. צ''ל וכן הוא בתוספתא:
אֵין עוֹשִׂין סַנְהֶדְרָיוֹת לַשְּׁבָטִים. תַּלְמוּד לוֹמַר לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָֽׁפְט֥וּ אֶת הָעָ֖ם.
Traduction
Le Sanhedrin de 71 juges, dit la Mishna, a seul le droit d’instituer les tribunaux de 23 membres qui siègent dans les villes ''; car il est écrit (Dt 16,18): … pour tes tribus, afin de juger le peuple (donc comme sous Moïse, le tribunal supérieur institue ceux d’autres villes).
Pnei Moshe non traduit
תלמוד לומר לשבטיך ושבטו וגו'. כלומר דמכאן למדנו דעושין סנהדריות לכל שבט ושבט דלשבטיך ושפטו כתיב ואין עושין אותן אלא ע''פ ב''ד של ע''א כדאשכחן במשה:
אֵין עוֹשִׂין עִיר הַנִּדַּחַת. רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי הוֹשַׁעְיָה. תְּלָתָא אֲמוֹרִין. חַד אָמַר. אַחַת עוֹשִׂין שְׁתַּיִם אֵין עוֹשִׂין. וְחָרָנָא אָמַר. הַסְּמוּכוֹת עוֹשִׂין הַמְפוּזָרוֹת אין עוֹשִׂין. וְחָרָנָא אָמַר.מְפוּזָרוֹת אֵין עוֹשִׂין כָּל עִיקָּר שֶׁמָּא יָפוּצוּ גוֹיִים וְיָבוֹאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְאִית דְּבָעְי מֵימַר. שֶׁמָּא יָפוּצוּ הָאוֹיְבִים וְיָבוֹאוּ לִידֵי קָרְחָה.
Traduction
– ''On ne détruit pas une ville idolâtre, etc.''. A ce sujet, dit R. Yohanan au nom de R. Oshia, il y a 3 avis divers: d’après le 1er, on ne détruira qu’une ville ainsi placée, non s’il y en a 2; d’après le second, la divergence consiste à détruire ces sortes de villes proches l’une de l’autre, non si elles sont dispersées (48)Par crainte de trop dégarnir la frontière.; enfin, selon le 3e avis, les villes idolâtres dispersées même à l’intérieur du pays ne seront pas détruites, de crainte que les païens n’envahissent la Palestine; selon un autre avis, la destruction de villes rapprochées suscite plutôt la crainte de l’invasion.
Pnei Moshe non traduit
תלתא אמורין. פליגי בדבר זה:
אחת עושין שתים אין עושין. הא דקאמר אין עושין עיר הנדחת בספר היינו שאין עושין כמו בשאר הארץ דשם עושין שתים כדקתני במתני' אבל בספר אחת עושין ושתים הוא דאין עושין:
ואחרנא אמר הסמוכות עושין והמפוזרות אין עושין. כלומר דמפרש הא דקתני אין עושין עיר הנדחת בספר ולא שלש ה''ק ובספר אין עושין כמו שעושין בתוך הארץ והיינו דבתוך הארץ אין עושין שלש כשהן סמוכות זו לזו אבל אם הם מפוזרות ורחוקות זו מזו עושין ומינה הא שתים שעושין בתוך הארץ אפי' הן סמוכות עושין ומכ''ש מפוזרות ועלה קאמר דבספר אינו כן דסמוכות הוא דעושין אבל במפוזרות אין עושין וטעמיה דבספר טפי איכא למיחש במפוזרות שלא יתחלקו האויבים לבא מכאן ומכאן עליהם:
מפוזרות אין עושין כל עיקר. אפי' בתוך הארץ חיישינן טפי למפוזרות שמא יפוצו יתחלקו העכו''ם לכאן ולכאן ויבאו לארץ ולהאי מ''ד הא דקתני שתים עושין בתוך הארץ היינו בסמוכות דוקא אבל לא שלש ובספר לדידיה ע''כ דאין עושין כל עיקר דאל''כ מה בין ספר לבין תוך הארץ:
ואית דבעי מימר. ופליג אהני אמוראי דלדידהו עכ''פ במפוזרות חיישינן טפי אלא דמר לא חייש כ''א בספר ומר חייש אפילו בתוך הארץ ואית דבעי מימר איפכא ס''ל דבסמוכות חיישינן טפי שמא יבאו לידי קרחה ויפוצו האויבים ויבאו עליהן:
Sanhedrine
Daf 8b
הלכה: סַנְהֶדְרִין גְּדוֹלָה כול'. רִבִּי בָּא רִבִּי יָסָא בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. נֶאֱמַר כָּאן עֵדָה וְנֶאֱמַר לְהַלָּן עַד מָתַ֗י לָֽעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙. מַה לָעֵדָה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן עֲשָׂרָה אַף כָּאן עֲשָׂרָה. אָמַר רִבִּי סִימוֹן. נֶאֱמַר כָּאן תּוֹךְ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן תּוֹךְ. מַה תוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן עֲשָׂרָה אַף כָּאן עֲשָׂרָה. אָמַר לֵיהּ רִבִּי יֹסֵא בֵּירִבִּי בּוּן. 8b אִם מִתּוֹךְ אַתְּ יְלִיף לָהּ סַגִּין אִינּוּן. אֶלָּא נֶאֱמַר כָּאן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנֶאֱמַר לְהַלָּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבוֹאוּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר. מַה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָּן עֲשָׂרָה אַף כָּאן עֲשָׂרָה.
Traduction
vide
Pnei Moshe non traduit
גמ' נאמר כאן עדה. ושפטו העדה ונאמר להלן וכו' כדיליף במתני':
אמר ר' סימון נאמר כאן תוך. בברכות פ''ז גרסינן לה מנין שאין מזכירין את השם אלא בעשרה נאמר כאן ונקדשתי בתוך בני ישראל ונאמר להלן ויבאו בני ישראל וגו' בתוך הבאים:
אם מתוך אתה יליף סגין אינון. דכתיבי תוך הבדלו מתוך העדה ועוד כתיב והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח והרבה מעשרה היו וא''כ אין ללמוד ג''ש דתוך תוך אלא בני ישראל מבני ישראל דהתם גמיר:
וּמְנַיִין לְהָבִיא עוֹד שְׁלשָׁה כול'. תָּנֵי. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָיוּ חוֹתְמִין עַל כְּתוּבַּת נָשִׁים כְּשֵׁירוֹת אֶלָּא כֹהֲנִים לְוִיִים וְיִשְׂרְאֵלִים מַשִּׂיאִין לַכְּהוּנָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי. בָּרִאשׁוֹנָה לֹא הָֽיְתָה מַחֲלוֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא סַנְהֶדְרִין שֶׁלע''א הָֽיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית. וּשְׁנֵי בָתֵּי דִינִין שֶׁל שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה הָיוּ יוֹשְׁבִין אֶחָד בְּחֵיל וְאֶחָד בְּהַר הַבַּיִת. וּבָתֵּי דִינִין שֶׁלכ''ג הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּכָל עֲייָרוֹת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. צָרַךְ אֶחָד מֵהֶן לִשְׁאוֹל דְּבַר הֲלָכָה הָיָה בָא וְשׁוֹאֲלָהּ בְּבֵית דִּין שֶׁבְּעִירוֹ. אִם שָֽׁמְעוּ אָֽמְרוּ לוֹ וְאִי לֹא הָיָה הוּא וּמוּפְלֵא שֶׁלָּהֶן בָּאִין וְשׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ בְּבֵית דִּין הַסָּמוּךְ לְעִירוֹ. אִם שָֽׁמְעוּ אָֽמְרוּ לָהֶן וְאִי לֹא הָיָה הוּא וּמוּפְלֵא שֶׁלָּהֶן בָּאִין וְשׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ בְּבֵית דִּין שֶׁבְּהַר הַבַּיִת. אִם שָֽׁמְעוּ אָֽמְרוּ לָהֶן וְאִי לֹא הָיָה הוּא וּמוּפְלֵא שֶׁלָּהֶן בָּאִין וְשׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ בְּבֵית דִּין שֶׁבְּחֵיל. אִם שָֽׁמְעוּ אָֽמְרוּ לָהֶן וְאִם לָאו הָיוּ אֵילּוּ וָאֵילּוּ מִתְכַּנְּסִין לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית שֶׁמִּשָּׁם תּוֹרָה יוֹצְאָה וְרוֹוַחַת לְכָל יִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר מִן הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁר֭ יִבְחַ֣ר יי וגו'. סַנְהֶדְרִין שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית אַף עַל פִּי שֶׁהָֽיְתָה שֶׁלע''א לֹא הָיוּ פְּחוּתִין מִכ''ג. צָרַךְ אֶחָד מֵהֶן לָצֵאת הָיָה מִסְתַּכֵּל. אִם יֵשׁ שָׁם כ''ג הָיָה יוֹצֵא וְאִם לָאו לֹא הָיָה יוֹצֵא. וְהָיוּ יוֹשְׁבִין מִתָּמִיד שֶׁלְּשַׁחַר עַד תָּמִיד שֶׁלְּבֵין הָעַרְבָּיִם. וּבַשַּׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ שֶׁבְּהַר הַבַּיִת. נִשְׁאֲלָה הֲלָכָה. אִם שָֽׁמְעוּ אָֽמְרוּ לָהֶן וְאִי לֹא עוֹמְדִין עַל הַמִּנְייָן. רָבוּ הַמְזַכִּין זִיכּוּ. רָבוּ הַמְחַייְבִין חִייְבוּ. רָבוּ הַמְטַהֲרִין טִיהֲרוּ. רָבוּ הַמְטַמְּאִין טִימְּאוּ. שֶׁמִּשָּׁם תּוֹרָה יוֹצְאָה וְרוֹוַחַת לְכָל יִשְׂרָאֵל. מִשֶׁרָבוּ תַלְמִידֵי שַׁמַּי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁימְּשׁוּ רַבֵּיהֶן כְּצוֹרְכָן רָבוּ הַמַּחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְנַעֲשׂוּ שְׁתֵּי תוֹרוֹת. וּמִשָּׁם הָיוּ שׁוֹלְחִין בְּכָל עֲייָרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְכָל מִי שֶׁהָיוּ מוֹצְאִין אוֹתוֹ חָכָם עָנָיו שָׁפוּי עַיִן טוֹבָה נֶפֶשׁ שְׁפֵלָה רוּחַ נְמוּכָה לֵב טוֹב יֵצֶר טוֹב חֶלֶק טוֹב הָיוּ מוֹשִׁיבִין אוּתוּ בְּבֵית דִּין שֶׁבְּהַר הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ בְּבֵית דִּין שֶׁבְּחֵיל וְאַחַר כָּךְ בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית.
Traduction
(50)En tête est un passage traduit au (Berakhot 7, 3) fin. On a enseigné (51)Tossefta, ch. 7. que R. Simon b. Gamliel dit: autrefois, on ne signait pas d’attestation sur les actes de mariage des femmes épousées selon la légalité, et les filles de Cohanim ou de lévites, ou de simples israélites, épousaient un cohen. @ R. Yossé dit: autrefois, il n’y avait pas de discussion en Israël; le Sanhedrin de 71 membres siégeait dans la salle en pierres taillées, et deux tribunaux chacun de 23 siégeaient l’un au Hel (52)Circuit, ou espace entre le mur et l'enceinte du Temple. et l’autre sur la montagne du temple. Des tribunaux de 3 membres (53)En rectifiant ce passage, M. Derenbourg, ibid. p. 89, dit: le tribunal de 71 est le total des 3 tribunaux de 23 réunis (en comptant un minimum de 23 Présents pour la coure supérieure, plus les 2 présidents). siégeaient dans toutes les villes du pays d’Israël. Si quelqu’un désirait se renseigner sur une question de doctrine, il s’adressait au tribunal de sa ville. Celui-ci, en cas de connaissance suffisante, donnait la réponse; sinon le juge interrogé avec son collègue le plus instruit (également incertain) se rendait auprès du tribunal le plus proche de cette ville. Si celui-ci est au courant de la question, il donne la réponse aux demandeurs; sinon, le juge de ce second tribunal, accompagné de son collègue le plus instruit, se rend auprès du grand tribunal qui siège à Jérusalem sur la montagne du Temple. En cas de nouvelle incompétence de la part de ce dernier, on s’adressera au tribunal siégeant au Hel. Enfin en cas d’incompétence de ces derniers, les uns et les autres se rendent au siège du tribunal supérieur qui se tient dans la salle des pierres taillées. C’est de là qu’émanent la Loi et la jurisprudence pour tout Israël, selon ces mots (Dt 17, 10): De cet endroit que l’Eternel a choisi etc. Quoique le tribunal supérieur siègeant à la salle des pierres taillées se composait de 71 membres, il n’y avait jamais moins de 23 présents. Si l’un d’eux avait besoin de s’absenter, il regardait s’il y avait au moins 23 juges présents, et il sortait; sinon, il ne sortait pas. Les juges siégeaient depuis l’instant du sacrifice du matin (dès la 1re heure) jusqu’au moment du sacrifice du soir. Aux jours de Shabat et de fête ils siégeaient dans la salle d’étude sise sur la montagne du Temple. Lorsqu’une question de légalité leur était posée et qu’ils avaient appris une décision à ce sujet, ils l’énonçaient; sinon, on procédait au vote: au cas où la majorité se prononçait pour l’innocence du défendeur, il était déclaré tel; au cas contraire, il était condamné. Si la majorité des voix disait que le cas mis en question reste pur, il était déclaré tel; au cas contraire, il était déclaré impur. C’est de là, en effet, qu’émanent la loi et la jurisprudence pour tout Israël. A partir du jour où de nombreux disciples de Shammaï et Hillel ne fréquentèrent plus assidûment les écoles de leur maître, les discussions se multiplièrent en Israël et il y eut comme deux lois (divergentes). De cette même salle on envoyait dans toutes les villes d’Israël pour chercher des magistrats; tout homme que l’on trouvait bien doué, savant, modeste, sage sofo'', ayant bon visage, l’esprit humble, l’âme douce, un cœur compatissant, d’heureux penchants, était amené et installé au tribunal de la montagne du Temple, puis à celui du Hel, et enfin au tribunal supérieur séant à la salle des pierres taillées.
Pnei Moshe non traduit
תני. בתוספתא ריש פ''ז:
כשירות. שנישאו בהכשר:
היה הוא. הנשאל ומופלא של הב''ד עמו באין לב''ד הסמוך וכלומר אם גם להמופלא היה הספק:
אע''פ שהיתה של ע''א לא היו פחותין מכ''ג. כלומר שהיו נזהרין שלא ישארו שם פחותין מכ''ג תמיד:
ומשם. מלישכת הגזית היו שולחין:
שפוי. שייף ונכנס שייף ויוצא:
היו מושיבין אותו דיין בעירו. משנעשה דיין בעירו מעלין ומושיבין אותו בהר הבית. כן הוא בתוספתא:
סַנְהֶדְרִין הָֽיְתָה כַחֲצִי גוֹרֶן עֲגוּלָה וְהַנָּשִׂיא הָיָה יוֹשֵׁב בָּאֶמְצָע כְּדֵי שֶׁיְּהוּ רוֹאִין אוֹתוֹ וְשׁוֹמְעִין קוֹלוֹ. אָמַר רִבִּי לָֽעְזָר בֵּירִבִּי צָדוֹק. כְּשֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל יוֹשֵׁב בְּיַבְנֶה הָיָה אַבָּא וְאָחִיו יוֹשְׁבִין מִימִינוֹ וּזְקֵינִים מִשְּׂמֹאלוֹ מִפְּנֵי כְבוֹד הַזָּקֵן.
Traduction
Le Sanhedrin siégeait en forme d’hémicycle, dont le président occupait le milieu, de sorte que tous le voyaient et l’entendaient. R. Eléazar b. R. Sadoq dit: Lorsque R. Gamliel siégeait à Yabneh, son frère (54)Selon la correction de M. Derenbourg, ibid. p. 242. Aba siégeait à sa droite, et des vieillards à sa gauche, le tout pour honorer le vénérable R. Sadoq.
Pnei Moshe non traduit
מפני כבוד הזקן. ר' צדוק היו מושיבין גם אחיו מימינו:
כַּמָּה הֵן שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל. שֶׁבַע רִיבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. שָׂרֵי אֲלָפִים שֵׁשׁ מֵאוֹת. שָׂרֵי מֵאוֹת שֵׁשֶׁת אֲלָפִים. שָׂרֵי חֲמִשִּׁים י''ב אֶלֶף. שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת ס' אֶלֶף. נִמְצְאוּ שׁוֹפְטֵי יִשְׂרָאֵל. ז' רִיבּוֹא וּשְׁמוֹנַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת.
Traduction
– Le nombre des juges en Israël (55)Ci-après, (10, 2). a été de 78.600, car les chefs des groupes de mille étaient 600, les chefs des cents étaient 6000, les chefs des 50 étaient de 12000, les chefs des dizaines étaient 60000, soit en total: 78.600.
Pnei Moshe non traduit
כמה הן שופטי ישראל. מינוי השררות במדבר:
מַה טַעֲמָא דְרִבִּי נְחֶמְיָה. וְהוּא שֶׂיְּהֵא שָׁם בֵּית דִּין שֶׁלְכ''ג. וְהַנִּידּוֹנִין וְהָעֵדִים וְזוֹמְמֵיהֵן וְזוֹמְמֵי זוֹמְמֵיהֶן וְחַזָּן וְסוֹפְרֵיהֶן וְשַׁמָּשׁ. מַה טַעֲמָא דְרַבָּנִן. וְהוּא שֶׂיְּהֵא שָׁם י''ב סַנְהֶדְרִיּוֹת שֶׁל י''ב שְׁבָטִים.
Traduction
– Selon les sages, ''la ville devait contenir au moins 120 habitants pour que l’on y installe un tribunal de 23'' en comptant les accusés, les témoins, leurs contradicteurs et ceux qui les accusent de faux, l’officiant, les scribes et le servant. Selon R. Néhémie, il fallait au moins 230 habitants, ou dix fois autant que les juges, en équivalence des 12 tribus (= 1/10).
Pnei Moshe non traduit
ה''ג מה טעמא דרבנן. והוא שיהא שם בית דין של עשרים ושלשה וכו' ומה טעמא דרבי נחמיה והוא שיהא שם עשר סנהדריות של שנים עשר שבטים. והיינו מאתים ושלשה וכדי שרי עשרות דקאמר לפי שכל אחד ראוי להיות שר עשרה:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source